יהלי נולדה עם לשון קשורה, זה כשלעצמו לא תמיד בעיה אבל אצלי זאת הייתה הבעיה. ולקח לי 4 חודשים להבין את זה.
למה בעיה אתם שואלים? כי אני החלטתי שאני רוצה להניק ויהיי מה, וניחנתי בכוח סבל רב יחד עם סף כאב גבוה מאוד אז התאפשר לי להתעקש על כך.
קשיי ההנקה הגיעו כמעט מיד אחרי הלידה. ילדתי לידה טבעית ללא התערבויות וחשבתי שהחלק הפיזי הקשה מאחורי (כמה מעט הבנתי). כבר אחרי הלידה “הצלחתי” להניק. מזל שאוקסיטוצין הציף את גופי כי יכלתי להתעלם מתחושת הכאב בחיבור הראשוני. אני מסתכלת עליה האוצר הכי מתוק ביקום כולו והיא מוציאה לשון, לפחות הלשון שלה לא קשורה, חשבתי…
עברו אולי 24 שעות מהלידה וכבר הייתי פצועה. בשבוע שהיינו בבית החולים (התעכבנו בגלל צהבת וטיפולי אור אבל זה לפוסט אחר) ייעצו לי לא אחת ולא שתיים אלא חמש יועצות הנקה שונות. כולן התרשמו מכך שהלשון שלה יוצאת החוצה ואני גם קלינאית תקשורת אז אם אני ראיתי שהלשון שלה יוצאת היא כנראה לא קשורה. קיבלתי עצות על מנחים ומשחות, קיבלתי סוג של “כוסות הגנה” לאוורור הפצעים בזמן שהיא לא יונקת ואמרו שככה זה. צהבת, טיפולי אור, שאיבות ואחוזון נמוך מיסכו את הכל אז מי בכלל שם לב שלאמא הטרייה כואב. לכל האמהות כואב. אחרי שבוע בבית החולים חזרנו הביתה, ההנקה לא רק שלא הסתדרה אלא נוספו צרות אחרות של גודש ודלקת…
יועצת הנקה נפלאה הגיעה הביתה ונתנה תמיכה מלאה. קיבלתי פטמות סיליקון להגן עליי ולהקל על הכאב. ועדיין בגלל הצהבת ואחוזון נמוך במשקל סדר העדיפויות היה שונה והסבל שלי המשיך להיות שולי. היא מוציאה לשון יפה אז בטח שהלשון לא קשורה אמרתי ואני קלינאית תקשורת אז אני מבינה דבר או שניים בלשון. חשבנו שאם נטפל בה ונדאג שהיא תגדל ותתחזק היא תכאיב לי פחות. זה לא קרה. בינתיים המשכתי לנשוך שפתיים ולסבול, כי אני על ההנקה לא מוותרת.
נפגשתי עם יועצת ההנקה עוד פעמים רבות, יהלי גדלה והתחזקה, הפצעים והגודש עברו אבל הכאב סירב לעבור. תירוצים היו המון יש לי עור רגיש, אני עדינה, אני לא מספיק מדייקת במנחים…. ואז במפגש האחרון שלנו היא שמה לב לראשונה שהשפה העליונה שלה קשורה והעירה שזה יכול להיות קשור לכאבים אבל בשלב הזה כבר אין מה לעשות עם זה… מעולם לא שמנו לב לכך ואני באותו הרגע הבנתי שאני זקוקה לאיש מקצוע חדש שיבחן את המצב מנקודת מבט חדשה.
בגיל 3 חודשים הגעתי ליועצת אחרת, נחשבת לגורו בתחומה והיא הציעה שהלשון קשורה. הופתעתי, לא האמנתי בהתחלה. “איך זה הגיוני?” שאלתי “היא מוציאה לשון”, אז זהו שדווקא בגלל זה שהלשון שלה נמצאת הרבה בחוץ ובמנח מסוים זה מה שהעלה לה את החשד. התביישתי, אולי בגללי, בגלל הקלינאות תקשורת שלי לא בדקו את הלשון שלה לעומק…. היועצת המליצה לגשת לטיפול אוסתיאופטי לשיחרור אפשרי של הלשון ולחזור אליה.
טיפול אוסטיאופתטי מסתבר, בצרפת מוענק לכל ילוד אחרי הלידה. עוברים שוהים במנחים די צפופים בחודשים האחרונים של ההריון וטיפול כבר בבית היולדות משחרר נקודות שיכולות להיות תפוסות אצל הרך הנולד.
בגיל 3.5 חודשים האוסתאופט המקסים שקיבל אותנו ישר עלה על כמה “בעיות” ששמתי לב אליהן אצל יהלי כמו העדפת צד (לטענתו קשור למנח בעוברות וייתכן ובטיפול מוקדם יותר זה לא היה מופיע כלל, בכל אופן תרגול אחרי הטיפול העלים את העדפת הצד כלא הייתה). ושיהוקים (לטענתו הסרעפת שלה תפוסה ובגיל שלה כבר אי אפשר לתקן לגמרי, עד היום היא משהקת המון). אחרי הטיפול שלו יהלי הייתה נינוחה ונראה שהטיפול שיחרר משהו. כשחזרנו אל יועצת ההנקה היא בפירוש אמרה שהלשון קשורה אחורית ולכן היה קשה לשים לב, היא ציינה שהרבה אמהות במצב כזה מחליטות להפסיק עם ההנקה בשל הכאבים ולא מאתרים את הבעיה הזאת. השחרור של האוסתאופט הביא את הלשון למנח כזה שניתן היה לראות את הקשר בקלות, מה שקודם היה הרבה יותר בעייתי. אני אמנם מבינה דבר או שניים בלשון אבל ממש לא ידעתי את הדברים האלו…
בגיל 4 חודשים הגענו לרופא, מומלץ ומוכר ומקסים ועם הערכה עצומה לקלינאיות תקשורת. לא תמיד רופאים מביעים הערכה לאנשי מקצוע אחרים ולכן היה לי חשוב לציין את זה. בשנייה שהוא בחן את היניקה שלה הוא ציין “אוי איזו יניקה לא יעילה, היא בכלל לא מצליחה להעלות את הלשון שלה מעלה כמו שצריך”. הוא אבחן את הלשון כקשורה אחורית דרגה 4 והראה לאישי היקר תמונה של תנין שנושך פיטמה של אדם ואמר שזה מרגיש דומה (הוא לא רחוק בתיאור).
בשל מבנה הלשון מלבד כאבי ההנקה המזוויעים לדעתו ישנו גם סיכון להשלכות נוספות שיכולות להיות בעייתיות בעתיד ולכן הוא המליץ להתיר. אני כבר דמיינתי את הלשון משוחררת ושאני מצליחה להניק בקלות ושאני הופכת להיות אחת מהנשים האלו שקורנות מאושר בזמן הנקה. וכבר לא היה אכפת לי מהסיכון שזה יכול לפגוע בהנקה ושזה לא בהכרח כזה אגדי ומהיר וקל. ברגע שהבנתי שלשון קשורה זאת הבעיה כבר רציתי לטפל בה. בעלי לא הגיע מוכן נפשית לביצוע ההליך במקום אז קבענו לתחילת השבוע הבא….
ההליך עצמו לא כיף גדול. איל החזיק לה את הראש כשהיא שוכבת על הברכיים שלו ואני החזקתי לה את הגוף שלא תשתולל. הרופא מרח לה ג’ל אלחוש מתחת ללשון ומרח גם לאיל “כשאתה מרגיש שרדום לך נתחיל”. תוך דקות בודדות איל כבר לא הרגיש את האזור ויהלי לא הרגישה (ואולי קצת כן?) איך מספריים קטנטנים חותכים לה מתחת ללשון את האזור האחורי הקשור ועל הדרך חותכים גם שפה עליונה קשורה (גם היא אולחשה אל תדאגו).
כמה טיפות של דם והנה הכל מאחורינו. הבכי נגמר די מהר וכמה דקות אחר כך היא ינקה. היה לה טיפה קשה להתחבר, בכל זאת עברה ניתוח עכשיו אבל היא ילדה עמידה וחזקה והיא לא תוותר על הנקה כל כך מהר.
בשבועות אחרי ההתרה תרגלתי באדיקות הרמת לשון ושפה. לא פספסתי ולו תרגול אחד ביום מהחשש שהכל יתאחה ואני אמשיך לסבול. תהיתי ביני לבין עצמי אם השיפור מספק כי במשך שבועיים עדיין כאב לי מאוד, אבל אז בשבוע השלישי הכאב פחת ופחת. בגיל 5 חודשים וקצת הכאב היה נחלת העבר ואני הפכתי לאישה הזאת שמניקה בפומבי, בקלות, בלי כיסויים ועם חיוך.
היום אני יודעת שני דברים:
- הייתי צריכה לטפל בכאב שלי מוקדם יותר, אם הייתי מתעקשת לטפל בכאב קודם יתכן והיינו עולים על הבעיה האמיתית הרבה יותר מהר והיו נחסכות הרבה דמעות.
- כקלינאית עולות לי הרבה הבחנות ואבחנות בכל מיני מצבים בחיים ולרוב אני מצליחה לשמור את המחשבות והדעות שלי לעצמי, אבל כאמא קלינאית זאת משימה הרבה יותר מאתגרת. אני תמיד מסתכלת על אבני הדרך ההתפתחותיים של יהלי גם כקלינאית ולא רק אמא. כששואלים אותי שאלות על יהלי אני עונה כאמא שלה וגם קצת כקלינאית שלה. ובמקרה הזה אני מרגישה שדווקא היותי קלינאית עיכב את מציאת הבעיה האמיתית ולא תרם.
המלצה שלי לאמהות צעירות, אם אתן כמוני יודעות לסבול, אז אל! פשוט חבל! שימו את עצמכן קצת גבוה יותר בסדר העדיפויות ואל תסחבו סבל וכאבים במשך חודשים. באמת חבל, ולכו תדעו אולי דווקא הטיפול בכאב שלכן ישפר את המצב גם לאלו שסביבכן…..
ואם אתם.ן הורים ואנשי טיפול כמוני, מאחלת לנו בהצלחה באתגרים ההתפתחותיים הבאים…